מרגיעה לעומת דחייה לעומת “צריכות”
הנה אולי דאגה מוזרה כיום: בדיוק איך אתה מבדיל בין הרפיה, דחיינות, כמו גם לשרטט את הגבול בין שיטות “טובות” להתרבות עם דברים שאתה “צריך” “עשה (פעילות גופנית, מדיטציה, יוגה, קריאת דברים אקדמיים או קשים) לעומת דברים שאתה תמיד שמח לעשות?
זה קצת על דעתי מכיוון שזה משהו שאני נאבק איתו בסוף. אמרתי לעצמי שאני צריך להיכנס לצביעה למבוגרים או לפעילות ציור מודעת אחרת מאז היי, הצביעה היא סוג של נהדר למיינדפולנס/מדיטציה, נכון? עם זאת כשאני מאמין בתכנון בלוק ליום שלי לצביעה זה מרגיש … חסר תועלת בפראות בהשוואה לכל הדברים שאני “צריך” לעשות. (ואנחנו אפילו לא מדברים על רגיעה “צריכות” – כמו בדיוק איך אוכל לשבת שם בכנות עם ספר צביעה אם המיקום שלי הוא דרישת בלגן או כלים שיש לעשות או שאולי אני עולה זמן עם משק הבית או החברים שלי? )
{קשור: בדיוק כיצד לפתח הרגלים נהדרים}
ואז אני מתחיל להאמין שאני צריך לבצע ריבוי משימות – למשל, להאזין לספר או פודקאסט אקדמי תוך כדי משהו מודע כמו צביעה או סריגה. עם זאת, זה מתחיל להרגיש פחות מרפה – כמו גם למעשה מחזיר אותנו לדיון הקודם שלנו על תחביבים פרודוקטיביים או מספקים.
אבל אני גם מרגיש אשמה קיצונית על כמה מהדברים שאני עושה כדי “להירגע” – משחק משחקי אייפד, מסתכל על אינסטגרם, טוויטר או טיקטוק, או קורא רומנים “בלתי מעורערים”. Screentime Gallore! אני לא מבלה זמן רב עם טלוויזיה או סרטים, כמו גם אני נוטה להאמין בכך כזמן חברתי או קשור עם האבי או הילדים שלי, כדי להבטיח שזה לא נושא גדול. כמו כן – אני כל כך מתענג עליהם עד שה”צריך “כמו הכלים/הבלגן/וכו ‘לא מפריעים לי עם הדברים ההרפיה האלה.
אז – הדאגות היום – בדיוק איך אתה נרגע? האם אתה מרגיש אשמה על השיטות שאתה נרגע? איך בדיוק אתה מאזן בין טכניקות ההרפיה “הטובות” עם הפחות מהכוכבים?
{קשור: האם טיפול עצמי הוא רק מתאים? (Corporetemoms)}
תמונת מלאי דרך סטנסיל.